הכול התחיל בסקירה שנייה בשבוע 23. נסעתי לבית חולים הלל יפה לסקירה השנייה, לסקירה עם תאומים. הגעתי לסקירה והרופא מצהיר – יש לך צוואר רחם מקוצר את חייבת לעלות לאשפוז. הצוואר המקוצר המשיך לירידת מים ואחרי חודשיים רצופים בהלל יפה בהריון בסיכון הגיע היום שבו התחלתי לחוש בכאב עצום בשעה 3:30 בבוקר. האחיות במחלקה לא הבינו את מקור הכאב שלי ולא ראו את הצירים במוניטור, הן קראו לרופא שהפנה אותי לחדר הטיפולים, הרגשתי שאני חייבת לשירותים שיש לי פיפי.
נכנסתי לשירותים שאני יושבת על האסלה ליתר דיוק נשענת עם הידיים, הרגשתי משהו יוצא מתוכי וזה קרה כל כך מהר . תוך רגע מצאתי את עצמי מעל שק ושבתוכו יש מאין משהו קטנטן מחובר לשלייה ואני מטפטפת דם. צרחתי בקולי קולות תינוק –תינוק. ולא הפסקתי לצרוח. תוך רגע נכנס רופא לשירותים ואחריו אחות.
האחות שהחזיקה אותי והרופא הביא שמיכה ועטף את התינוקת ורץ איתה לפגיה . ממה שראיתי תינוקת קטנה מקופלת כמו עובר שישן בבטן אימו. (דמיינו אולטרסאונד והפכו אותו לאנושי ככה נראתה הבת שלי). כל הרופאים היו לידי ,רק בעלי עוד היה בבית, עם הבת שלנו הגדולה.
נכנסתי לחדר לידה, ניסו ליילד אותי רגיל, אך הדופק של התינוק ירד והעבירו אותי מהריון בסיכון לחדר יולדות. התינוק סרב להיוולד ואף החליט לעלות גבוה יותר למצב רוחבי וזה הוביל אותי לניתוח קיסרי חירום שנשמע מאוד כיף אבל זה לא כך הדבר.
התעוררתי מהניתוח בקושי לאחר לילה שלם של חוויה מטלטלת שרק החלה, מחדר התאוששות כשאני עם מורפיום העברתי למחלקת יולדות. אבל שם, לאחר כאבים קשים, יכולתי לרדת מהמיטה רק כעבור 12 שעות. מיותר לציין שספרתי את הדקות והשניות, כאובה ודואגת לגורלה של ביתי שראיתי אותה "נופלת" בשירותים על הריצפה ואת הבן שלי שלא ידעתי מה איתו.
לאחר 6 שעות של המתנה נגש אלי ד"ר מיכאל מהפגייה והביא איתו את התמונות של התינוקות שלי. הסתכלתי עליהם ולא האמנתי שהם שלי, עד ללידה לא נתפס לי בראש שיש לי שניים, הם נראו לי כמו שתי בובות מפלסטיק עם חוטים ביניהם ככה שלא ממש התלהבתי והתרגשתי. הייתי מטושטשת מכל התרופות שקיבלתי ועדיין חשתי כאבים איומים.
בתום 12 השעות הנוראיות האלה שאני חסרת אונים ביקשי מבעלי שיביא לי את הכסא גלגלים ואלך לראות אותם עדיין לא היו להם שמות. לא אשכח את הרגע הזה יואל הכניס אותי לפגייה בהלל יפה, נכנסתי לשם התעקשתי ללכת להחזיק בקיר .המחשבה הייתה ללכת אליהם ,שאם יראו אותי בתור אמא לביאה ולוחמת גם הם ילחמו.
שנכנסתי לפגייה שטפתי ידיים עם סבון ומיים וחומר סטרלי. הפגיה בהלל יפה לא חדשה לי הכרנו אותה כאשר ביתי הגדולה נולדה אומנם בשבוע 33 וגם רק 10 ימים אבל אני מכירה את הצוות ואת הפגיה. אבל לדבר שכזה לא הייתי מוכנה, הגעתי אליהם אט אט לאינקובטורים שלהם. אחזתי בבטן מהכאבים ושראתי אותם ויואל אמר לי זה הבן זה הבת קראו להם תאום 1 ותאום 2.התאפקתי לא לבכות לא להראות להם חולשה.
הכנסתי את ידי ונגעתי בו בפעם הראשונה זה היה מגע של פלסטיק ,לא האמנתי שזה שלי לא נקשרתי לדבר הזה ככה חשבתי בראש שלי.
ואז הלכתי אלייה לתאום 1, ראיתי אותה מסתכלת אליי ,מבעד לכל המכשירים עם עיני התכלת שלה, זה כל מה שראו ,לא זכרתי את זה מהלילה כזה דבר ,היא נראתה לי כמו חייז. היא שקלה 800 גרם , אפילו אוזניים לא ראיתי שיש לה רק חורים ואוזניים שמוצמדות לראש אם אפשר לקרוא להן אוזניים.
היו שם את הצוות המוכר שהכרתי לפני שנתיים וחצי ישר התחילו עם ההרצאות כמה חשוב החלב אם לתינוק וכמה משמעות יש לחלב וכדאי שאתחיל מעכשיו.
ואני בראשי מתחננת שיפסיקו לא בא לי להיות חלבנית עכשיו עם כל מה שאני רואה כאן זה לא עושה לי טוב במיוחד לאור העובדה שאין לי תינוקות אלא אחד פלסטיק והשנייה חייזרית.
הרופא הבכיר הגיע אליי והסביר לי על המצב של תאום 1 ותאום 2 . ואני הסתכלתי עליהם בעודו מדבר ואומר לי שכל יום הוא יום חדש ,וצריך עכשיו הרבה הרבה סבלנות המון סבלנות והכול תלוי בהם ולהתפלל והרבה גם האחות המדהימה שהייתה שם אמרה לי והוסיפה שאתפלל בשבילם ועבורם. בעוד מסבירים לי על מצבם אני אומרת לבעלי שחייבים לבחור להם שמות :איך נקרא לה תאומה 1 ותאום 2 .חייבים לתת להם את הכוח, בעוד אני מסתכלת עליהם תאומה אחת זזה ורקדה לה עם הידיים, ולכן קראנו לה שיר.
והתאום 2 רצינו שם חזק וגם הוא גבוה אז קראנו לו אלון. ביחד הם האש שלנו וגם הם נולדו במזל אריה .
נגשתי לחדרי והעובדת הסוציאלית הגיע אליי ודיברה איתי על מחשבותי ועל מה שעברתי בהריון בסיכון היא ליוותה אותנו כל השהות שלנו בפגייה וגם ביום אחד בשבוע בקבוצה שנפגשים כל ההורים ומדברים ללא קשר לפגיה.
התחלתי לבכות ללא הפסקה אפילו הדמעות לא הצליחו להבין איך תינוקות כאלו נולדים ובכלל הם לא נראו כתינוקות ולמה זה קורה לי שוב.
על מגע וקשר בפגייה
כל יום ויום נגשתי לפגיה ונקשרתי לחייזרית הקטנטנה שלי ולבובת הפלסטיק שברגע שנתתי את השמות שלהם כבר חשתי יותר קשורה אליהם .
מדים אליי ואני ללא חזייה מחזיקה אותם ועוטפת אותם קרוב לעור שלי. הצוות בפגיה בהלל יפה תמיד הסביר את החשיבות של הקנגורו ואני למרות שהכאבים הרמתי אותם והחזקתי אותם קרוב קרוב ללב .הרגשתי את הרצון שלהם למגע לליטוף לדיבור לקול שלי. בלילות הייתי עם יסורי מצפון שרק הם שם ואני בבית עם הילדה הגדולה שלי. אבל הייתי חייבת לאגור כוחות לבשורות לא נעימות שבבוקר אחד הודיעו לי שהילד
חשבתי שעולמי מתמוטט עלי. דוקטוס זה צינור שבתינוקות רגילים נסגר לבד ואילו אצלו לא נסגר, הניתוח עבר בהצלחה אך המיתרים של קולו נפגעו עד כה אין לילד שלי קול אלא קול חלש שיסתדר בהמשך.
כל יום היה יום חדש לימדו אותי לחתל את קטנטנים בחיתולים בתוך האינקובטור. חשוב לציין כי הצוות הרפואי הם אנשים מדהימים הרופאים והאחיות וכל הצוות שעובד בפגייה גם הכוח עזר והפקידה תמיד אבל תמיד היו שם להקשיב ולעזור לקלח או סתם לדבר . ככה העברתי ימים לילות ושבועות .לראות את ההתקדמות שלהם שממצב של עובר הפכו להיות ילדים ראיתי תינוק, התפתחות של עובר מול עיני, מטיפול נמרץ ואינקובטור לעבור לעריסה.
זה סיפור מדהים של גורי אריות שנולדו בשבוע 26 ו4 ימים ואמא לביאה שנלחמה כל הזמן שיורידו את החמצן שיורידו את הפלור שלא ישחררו את הבן שלי עם בלון חמצן שעד לרגע האחרון חשבו שיצא עם בלון חמצן, והנה הם הפתיעו את כולם יצאו רק בסלקלים. ללא הצוות הרפואי ללא העובדת הסוציאלית וללא השיחות עם הרופאים הייתי בחוסר ידע במצב אחר אולי אפילו בדיכאון אחרי לידה שלא נתתי לו אופציה אפילו להיכנס לחיי.
ואחרי כל התקופה הזו של ה 69 ימים שלמדו אותי כמה כוח השרדות ורצון לחיות יש בתינוקות קטנטנים. שעוד לא הספיקו לחיות וכבר הם נלחמים כנגד כל הסיכויים ימים ולילות הם הגיבורים שלא יגידו לכם אחרת הפגים הקטנטנים לוחמים ענקים.
ובתאריך 20/10/16 השתחררנו בן ובת בריאים ושלמים עם מלא מעקבים כל יום נספר "כל יום הוא יום חדש ":כפי שד"ר פלדמן היה אומר. המצב יציב כפי שד"ר סלביה הייתה אומרת…סוף סוף אתם יוצאים הביתה בעריסות שלכם. כמה חיכיתי לרגע הזה.
תודה שאתם כאן ותודה שקיבלתי אתכם במתנה .ואני אוהבת אתכם עד עמקי נשמתי אתם לא הפלסטיק שראיתי וממש לא חייזר אתם אהובים שלי אתם הראתם לי שאין קושי בעולם הזה שאתם יכולים לגבור על הכול, אתם הראיתם לי שלבכות זה לא נורא ולהתפרק זה בסדר. חוויה מטלטלת הפגייה שמביאה לעוצמה שאין כמותה שרק מתחילה בפגיה וממשיכה בבדיקות ובמעקבים.
פגייה שמלמדת אותך את ערך החיים כמה שהם כל כך שבירים וכמה נס שהם כאן ושרדו את כל השלבים המסוכנים .חוויה של מעלית פעם למעלה ופעם למטה .
פגייה היא חוויה שרק מי שעובר אותה יודע ומבין את האחר שנמצא שם. אי אפשר להעביר זאת במילים אפילו שאנסה, העוצמות וחוסר האונים שאתה לא יכול להועיל ולעזור רק להיות שם עבורם .
תודה לאל שזה מאחורי ותודה לכם שיר ואלון מתנות שלי שנולדתם בשבילי
אומרים שבשביל להעריך את המתנות צריך לעבוד קשה מאוד בשבילם אז אתם עבדתם קשה מאוד בשביל לקבל את החיים שלכם .תודה לכם אהובים שלי.
ממני אמא שלכם….
