"עבד של הזמן", ככה ריטה שרה. כך בדיוק עבר ההריון שלי. לומר שספרתי את הדקות יהיה אנדרסטייטמנט. לא הבנתי את גודל האירוע שמתרחש בתוכי ולא אהבתי את הגדילה של הגוף. לא עזר שכולם אמרו ״את בהריון. מבחינתי זה היה הריון לחוד ותינוק לחוד. לא הצלחתי לחבר בין השניים. ההריון היה ניכר מבחינתי רק מול המראה, בראש הייתי עדיין הבחורה הזו שיכולה להיכנס לג'ינסים הישנים, להתעמל כרגיל ולעבוד כאילו הגוף לא דורש כלל מנוחה.
לא יכולתי לחכות שיגיע התאריך המשוער שלי ומסתבר שהריון עובר מהר רק אצל נשים אחרות. חודש וחצי פתאום מרגישים כמו נצח קלסטרופובי שממנו אין דרך חזרה. התפללתי שיגיע התאריך, אסיים עם התהליך הארוך והמייגע הזה ואתחיל בחיי החדשים.
עקבתי אחרי כל מפורסמת שילדה לפני וכל אישה ברחוב שהסתובבה עם עגלה, נראתה בעיני כמו גיבורה מהסרטים.
ואז ערב אחד אחרי סופש גדוש פעילויות לא פרופורציונאלית לחודש שמיני, התקלחתי, שכבתי במיטה עם רב המכר שלי באותה עת "הריון ולידה" ופתאום… "בלופ". כמעט מתעלמת מהמתרחש המשכתי לקרוא ולהתעניין בהתפתחות העובר בשבוע 33 להריון. ואז בלופ נוסף. מכיוון שאני מניחה שרוב הקוראות הן נשים, היה נראה לי הגיוני שהדליפה הזו מקורה בתופעה של בריחת שתן שממנה בטח סובלות עוד נשים באמצע חודש שמיני. המשכתי להתעלם בהפגנתיות מהסימן, ששעות ספורות אחר כך יתברר כירידת מים מוקדמת.
בן זוגי כבר חזר הביתה וגם לו נמנעתי מלספר על המתרחש. כעבור שעה של המשך בלופים מרגיזים אמרתי לזיו: שומע, נראה לי ש……
מודאגת התקשרתי לפרופסור אשכנזי והוא, חובב סיבוכים ידוע, מיד ביקש שנבוא. בעוד ההדחקה אצלי נמשכה, זיו הבין וסידר תיק למיון. ואני? אני הזמנתי לנו מקומות למסעדה למחרת.
כך מצאתי את עצמי בלילה במחלקה להריון בסיכון באיכילוב, אחרי ירידת מים, 2 זריקות להבשלת ריאות, הערכת משקל ואבחנה אחת ברורה- ירדו לך המים. כשהצוות מנסה לשמור את התינוק בפנים עד שבוע 34 המיוחל בו יילדו אותי כי שבוע 34 מסתבר, הוא שבוע בטוח ללדת.
״בטוח?״ שאלתי
״שום דבר לא בטוח, אבל בטוח שאחרי ירידת מים, יותר בטוח לו בחוץ מאשר בפנים. אההה…. ובטוח גם שבשבוע כזה הוא יגיע לפגייה״
פגייה? איזו מין מילה זו פגייה?? למה לא גוזליה? אפרוחיה? מי הקופירייטר האומלל שבחר לקרוא לזה ככה. פג בעברית אם אינני טועה זה נגמר. והוא, הוא רק מתחיל!
אחרי הדמעות, התפניתי להבין איך נראית לידה בשבוע מוקדם. קודם כל רופא נוכח בלידה (זכיתי!), את התינוק לוקחים ברגע שיוצא מהבטן אל רופא הילדים התורן, השקילה מתבצעת בחוץ לא ליד האמא. משם מבהילים את התינוק לפגייה-ואם השם הזה לא מספיק קשה, על זה מוסיפים גם ״טיפול נמרץ״.
עמוסה בכל המידע ונוזלת מירידת מים ודמעות לקחו אותי לביקור מקדים בפגייה. חלוקים צהובים, רופאים, אחיות, תינוקות כל כך קטנטנים, אינקובטורים מכשירים מצפצפים. פחד אלוהים.
כולם ניסו להרגיע את הבכי ההיסטרי של האמא המיועדת תוך מילות עידוד שלא עודדו אותי כלל. איך שנאתי כך את ההריון? הרי עדיף עוד חודשים שלמים של הריון ולידת תינוק בזמן, מאשר ללדת תינוק כל כך קטן וחסר אונים, להוציא אותו מהבטן לתוך הרחם המלאכותי הזה עם כל כך הרבה מכשירים, רופאים וכאב.
מיוסרת שלא הצלחתי להחזיק את ההריון כמו רוב הנשים העברתי את השבוע במחלקה, (מחלקה מדהימה יש לומר עם צוות קשוב ומרגיע). מתרגלת לרעיון הפגות, מנסה להחזיק את ההריון עד שבוע 34 כמו שהרופאים הסבירו ומתפללת רק שהכל יהיה בסדר ונצא מבית החולים שלושה.
החזקתי! הלידה עברה מצוין, כואבת בדיוק כמו שמספרים.ב8.8.16 ילדתי בנו מתוק. תאריך מדהים לילד מדהים. אולי זו הסיבה שהתעקש לצאת כל כך מוקדם?
לקח כמה שניות אבל גם הוא צווח, הקלה מטורפת. הרופאה לקחה אותו מיד ורצה לפגייה. הפעם הראשונה שראיתי את בנו היתה בתמונה באייפון אחרי שעתיים.. זיו היה איתו, אני נשארתי עם השפעת האפידורל, שזה לכשעצמו סיפור שעוד יסופר.
לא יכולתי לראות אותו באותו ערב. את הלילה הראשון בחייו בילה בחדר טיפול נמרץ של הפגייה (הליך שיגרתי אותו עובר כל פג בשעותיו הראשונות ללא קשר למצבו), שם בדקו בין היתר אם יכול לאכול ולנשום לבד ללא עזרת מכונות.
את בנו פגשתי בפעם הראשונה רק למחרת ב8:00 בבוקר. התעטפתי בחלוק צהוב, שטפתי ידיים בשני סוגים שונים של תכשירים ורק אז יכולתי לגשת אליו. גור אריות קטן ששקל 2300, שיצא מהבטן 6 שבועות לפני הזמן (ואולי אין דבר כזה לפני הזמן), עוד לא ממש ער, בטח לא מבין למה כל הרעש.. עד עכשיו שחה לו בנחת.
וכך למשך 10 ימים בילנו את רוב השעות בפגייה. מאכילים, מחתלים, לומדים את הפלא, עושים קנגורו, סקין טו סקין, מצמידים אותו אלינו, שירגיש את הגוף, שישמע את הקולות המוכרים לו מהבטן. כולם מדברים על כמה חשוב המגע הישיר להפתחות הפג. אף אחד לא הזכיר כמה זה חשוב להתפתחות של האמא וגם של האבא.
בכל הימים האלה העברנו את חיינו למלון הסמוך. חוויה לא פשוטה בפני עצמה, לראות את כל ההורים הצעירים עם תינוקיהם ואנחנו שם נטולי תינוק, משתמשים בחדר רק כדי להישאר קרובים מספיק.
מיום ליום התחזקנו יחד איתו. הנה הוא אוכל יותר,הנה הוא שומר על חום גוף לבד, הנה… תכף אנחנו בבית. שלושה.
עולם חדש של מושגים נפתח לפני- גיל מתוקן, גיל כרונולוגי התפתחות איטית יותר. הכל נשמע מטלטל ומפחיד.. ניסיתי רק לשמוע מאמהות שילדו פגים שהכל בסדר, לדבר עם הורים בפגייה לשמוע איך הם מרגישים. פתאום מבינים שפג בשבוע 34 זה פג גדול ויש תינוקות שנולדים בשבוע 26,28 וגם 25… כל מה שרציתי לשמוע היה שגם הוא יגדל כמו כל הילדים ולא יסחוב איתו סיבוכי פגות.
היום בדיוק בנו בן חצי שנה. מתוקן. כרונולוגית הוא בן 4.5 חודשים וכך גם ההתפתחות שלו. תינוק גדול מתוק וחייכן שלא מזכיר את הפג הקטן שנולד.
הקטנים האלה בסוף הם הכי גדולים אמרו לי והיה לי קשה להאמין. ועובדה. הוא כאן אצלי בחדר הסמוך.
