יובל האן רופא מומחה ברפואת ילדים
מבקש לכתוב משהו בעניין תופעות יעוץ פרטני באינטרנט בענייני רפואה. לפני הכל וידוי. גם אני, ביני לבין עצמי, עברתי תהליך מסוים בשנה האחרונה. אם היו לי לפני כן ספקות, שאלות, תהיות ביני לביני באשר להצדקה/נחיצות/כדאיות של אפשור קבוצות מקצועיות של רופאים למתן יעוץ בפייסבוק – שהופעתן היא ממקום אמיתי של רצון טוב לתרום – הרי שבמהלך החודשים בהם נחשפתי ליורה הרותחת והאינסופית והכאוס ברשת בכל הקשור לקבוצות/פורומים/אתרים כאלו ואחרים שכולם ללא יוצא מהכלל נסובים סביב נושא הליבה החם תמיד והרלוונטי תמיד והאמוציונלי תמיד של רפואה (בכלל, ורפואת ילדים בפרט!) – כל הספקות והתהיות התאדו ונעלמו והיו כלא היו.
אחרי שהשתוממתי/הזדעזעתי/נחרדתי לגלות תופעות של קבוצות ציבוריות פתוחות בהן כל אב ואם שופכים הגיגיהם ודעותיהם משל היו דברי אלוהים חיים ומייעצים לכל דורש או מבקש מפניני מוחו הקודח מה נכון או לא נכון, מותר או אסור, כדאי או חלילה – בעניין בריאות ילדיו. אז גמלה בי ההחלטה להשקיע היכן שאצליח, לדחוק בין לבין, לתרום ולו משהו – לשיח הציבורי הרפואי. זה הפומבי.
אנו מצויים בעידן בו הפיתוי המפתה של הקלות שבנגישות ייעוץ אינטרנטי, היעדר הצורך לשנס מותנינו ולגשת למרפאה, זמינות המענה בקבוצות ענק פומביות של עשרות אלפי חברים – עולה על כל שיקול הגיוני מפוכח ורציונלי.
כיום, דעתו בעניין רפואי של אב טרי לתינוק ראשון בן 3 שעות או דעתה של הריונית ראשונה בשבוע 11, הנכתבות בפייסבוק קבל עם וציבור ובגיבוי בלתי ניתן לערעור של 8 סימני קריאה מתוחים משל היו בהקשב מתוח למפקד על מגרש המסדרים – נחשבות בדיוק כמו דעתו של הראש והראשון לקלינאים, הטוב ברופאים לצורך העניין.
אין דין, אין דיין ולבטח ובטח אין יכולת שיפוט או ניתוח אינפורמציה מושכל.
יש משהו מאגי, בלתי ניתן להסבר אך גם לא לוויכוח – בתוקפן של ״המלצות יעוץ פייסבוק״ בקבוצה עם 20 או 70 אלף איש, משל דווקא ההמלצה הזו ולא משנה מפי תגיע – יש בה אורים ותומים וקדושתה חקוקה בסלע.
הנורמה הפכה רווחת היום, שלאחר היציאה מביקור אצל רופא הילדים ועוד טרם הגיעה לדלת היציאה מהלובי – כבר העלתה האמא פוסט נלהב בקבוצת איקס או ווי: ״אז ככה. יצאנו מהרופא והוא אמר כך וכך.. מה דעתכם??״. האיוולת עולה על כל דמיון, ועצת הרופא המטפל, שאך זה התרשם בדלתיים סגורות מן הילד, ממצבו, קיבל אנמנזה מפורטת, בדק פיזית (!!) את הילד ואז החליט ממיטב ניסיונו ושיפוטו – מתפוגגת כמוץ ברוח בין שלל הלייקים והסמיילים והאימוג'ים ועשרות הדעות והתגובות והכוונות של הנשמות הטובות בדבר אם זה נכון היה כך או דווקא לא כך, ועשי כך ואל תעשי כך…
הלגיטימיות של יעוץ אינטרנטי הפכה יצוקה בסלע. מהימנותה ללא עוררין ועובדת היותה שרירה וקיימת.
אני אפילו לא מתחיל להתייחס לכבוד החולה, צנעת הפרט והחיסיון הרפואי: הכל ידוע, הכל מותר. הכל ריאליטי והאח הגדול.
חשבו על זה… כאשר אתם נכנסים לרופא אתם סוגרים מאחוריכם את הדלת. שלטים על כל קיר מבקשים להתחשב בפרטיות ובזכותו של כל אחד מאיתנו לפגישה אישית מכבדת ללא הפרעות. זה לא רק החיסיון; זו גם יצירת סביבת העבודה האינטימית הנדרשת – הן עבור החולה והן עבור הרופא – על מנת לנהל שיח מפרה המאפשר נטילת אנמנזה מדויקת ופרטנית וכל זה עוד טרום שלב הבדיקה הגופנית. וכל זה – נדרס והיה כלא היה. אנו בועטים בדלי ושופכים את כל המים: שום אינטימיות, שום סביבת עבודה מאפשרת הליך רפואי תקין, נאדא. משל יושבים כעת החולה והרופא במרכז אצטדיון בלומפילד ומנהלים פגישת בדיקה לעיני עשרות אלפי צופים פיצוחיהם בידיהם וקדימה תנו שואו לקהל. הבה נחזה במופע.
חברים. גרוע מכך שאנו כהורים מתרגלים ללגיטימיות של התופעה – אנו כרופאים (!) מתרגלים ומרגילים את עצמנו שזה לגיטימי.
ולרופאים שבינינו שאלה לי: הכיצד מי מאיתנו יתרשם מהמנינגיזמוס, ישמע את הקרפיטציות בבסיס שמאל או יפיק את הרגישות ברביע ימני תחתון דרך יעוץ פייסבוקי? לא לי הפתרונים. זו בעיה של חינוך, עוד הרבה לפני שזו בעיה של רפואה.
עכשיו. כשכל זה מגיע ממיני קבוצות מאמאזון ודומיהן הנפוצות כפטריות אחר הגשם זה עוד בבחינת הרע במיעוטו. יחליט הורה שמאמזון או קבוצת אימהות מדסקסות כזו או אחרת היא מבחינתו האורים ותומים – זכותו. סטריקטלי ספיק: בעיה שלו (כן.. גם של בנו התינוק..) אך ממילא זה לא בידינו והתופעה הזו לא עומדת להתפוגג. נהפוך הוא.
אבל כאשר כל הנל מקבל משנה תוקף ו״הכשר״ על ידי קבוצות ״מקצועיות״ בהן עונים אנשי צוות רפואי זה כבר חמור ורע שבעתיים. מסוכן. יוצר תקדים שיהפוך בכיה לדורות. ההורים מתרגלים להשתתפות בקבוצה כטיפול רפואי לגיטימי ואסונות, בהכרח, יקרו.
יש לזה לדעתי הרבה סיבות שקצרה היריעה כעת מלפרט. אבל אסתפק בדוגמא אחת להמחשה:
סיפור דמיוני!
שעה 20:00. פוסט מאמא מודאגת:
״ד״ר שלום. הבן בן ה 7 חזר מבית הספר עם כאבי ראש. מאז הם רק מתגברים. הוא כבר בוכה ואפילו לא מסוגל לפתוח עיניים. מסנוור… למרות אקמול שלא עזר – ועכשיו הוא מצמרר ומעלה חום. הוא גם הקיא 4 פעמים ואני חושדת שמתחילה לו פריחה. מין כתמים כאלו..״
נשמע מפחיד? מה דעתכם? להפנות דחוף למיון? אולי להמליץ לה לתת נורופן ולעדכן עוד שעתיים לשלומו? ואולי בכלל להניח את דעתה שיש הרבה וירוסים וזה הגיוני ולתת לו לישון ומקסימום אם מחר לא יתאושש להמליץ שייגש לרופא..?
חושבים שאתם יודעים את התשובה?
אז תופתעו, לדעתי אתם ואני לא חושבים על אותה תשובה..
הנה עוד מקרה דמיוני. אני מעלה את רף הקושי:
״היוש קבוצה מדהימה! זה בטח סתם היסטריה אבל רציתי לשאול רק ליתר ביטחון..הקטן בן שנתיים. הוא טרוריסט כהרגלו, מכפכף את אחיותיו על שמאל ועל ימין, טרף ארוחת ערב כרגיל וכבר מוכן לאמבטיה ולישון. אבל כבר עשה אפצי 3 פעמים בשעה האחרונה ואני חושדת שראיתי נזלת…אני לא צריכה לדאוג, נכון??״
עד כאן. מה הפעם לדעתכם?
דחוף למיון?
נורופן ועדכון?
סתם עוד אמא היסטרית מווירוס??
תופתעו. לדעתי האישית בשני המקרים יש תשובה אחת, זהה וחופפת. וזו התגובה היחידה האפשרית בכל שאלת יעוץ פרטית בפייסבוק לעולם ובכל קבוצה:
״גברתי, אני ממש מצטער אבל מבלי לראותכם פיסית איני יכול לייעץ וזה יהיה חסר אחריות. אנא, פנו לבדיקת רופא״
אם נשוב לדוגמא הראשונה, מתוארת בה סיטואציה רפואית של מצב אשר בקלות עשוי להוות סכנת חיים ברורה ומיידית. אז ב-ה-נ-ח-ה שאכן הפוסט ״נתפס״ מיד עם עלותו בזמן על ידי רופא חד עין – חיי הילד אולי ינצלו. פעם אחת. פעמיים. אבל לא לעולם חוסן, ואני מבטיחכם שבוא העת והעיתוי יגיע אותו רופא חוכמולוג שימליץ על אופציית הנורופן וההמתנה. וזו תהא ההמלצה הרפואית האחרונה שאותה אם תזכה לקבל עבור בנה אי פעם.
יקפצו ויגידו המצודדים בקבוצות האלו: אז מה אתה רוצה?? לפחות יש לאמא מקום ״בטוח״ לפנות ולהתייעץ, אז הנה, לא. אין דבר כזה מקום בטוח לבד ממרפאתו של רופא ילדים מנוסה מקצועי ובאופן פרונטלי מלא.
ההתרגלות לנוחות יוצרת תלות בנוחות וזה קיצור דרך מסוכן מאין כמותו וזו יצירת אשליה כאילו אופציית רפואה בפייס היא לגיטימית ובטוחה.
והיננתן כל זאת, לא על ספו של מדרון חלקלק אנו עומדים, אלא בנפילה חופשית אל תהום פעורה
