מחלת הפה והגפיים

היי בייבי, כואב לך לאכול ולשתות, והפצעים מציקים? אוף, איזו אומללות. אולי שמעת את ההורים שלך אומרים "הפה והגפיים", אז הנה כמה דברים שכדאי לך לדעת על המחלה המרגיזה שתוקפת כמעט את כל הילדים והתינוקות

בייבי, לפני שנתחיל, הנה תקציר בשביל הגדולים שמטפלים בך:

אין מחלה נעימה. בעיקר אצל ילדים. קשה לנו לראות את הילדים שלנו כשהם סובלים, וכשהם תינוקות ולא יכולים לספר לנו בדיוק איפה כואב להם ומה מציק להם – חוסר האונים גדול אפילו יותר. אין כמעט תינוק או ילד שלא חולה במחלת הפה והגפיים, ורוב בני האדם "יזכו" לחוות אותה לפני גיל 5. היא נמשכת זמן רב יחסית למחלות אחרות, ומלבד הקלה בתסמינים (וגם זה בניסוי וטעייה) – אין הרבה מה לעשות. אבל החדשות הטובות הן שהיא חולפת מאליה, כך שבאמת כל מה שדרוש מכם, ההורים, הוא סבלנות ואורך רוח.  זה, ועמידה בפני פיתויים להתנסות בגישות "טיפול" לא מאושרות ומסוכנות. אבל נגיע לזה בהמשך.

מחלת הפה והגפיים היא לא מחלה אחת, אלא שם קיבוצי של מספר מחלות ויראליות. למעשה יש יותר מווירוס אחד שיכול לגרום את המחלה הזו, והיא מתבטאת בחום ופריחה אופיינית במקומות ספציפיים בגוף.

בתור רופאה של ילדים אנושיים, אני לא ארחיב את הדיבור על מחלת הפה והטלפיים, שתוקפת בעלי חיים (בקר, צאן וכד'). אבל חשוב להבהיר שיש הבדל בין שתי המחלות – הווירוסים שגורמים לכל אחת מהן שונים זה מזה, והדמיון היחיד הוא בשם. אפשר להבין את מקור הבלבול, אם כך, אבל הסימן שיעזור לך, בייבי, לזכור את ההבדל ביניהן הוא שיש לך גפיים – ולא טלפיים. 

ההדבקה מתרחשת כשיש מגע עם הפרשות. קוראים לזה "הדבקה פקו-אוראלית" – הכוונה היא שחיידקים שמופרשים ממערכת העיכול (רוק וצואה) של אדם אחד נכנסים למערכת העיכול של אדם אחר. באכילה או שתייה מאותם הכלים, למשל, כמו שקורה עם בקבוקים בגן – הסיכוי די גדול. באופן כללי ילדים ותינוקות קטנים כמוך, בייבי, חשופים לכך יותר, כי מכניסים את הידיים לפה לעיתים תכופות ופחות, ואם להיות כנים – בגיל שלך פחות מודעים לעניין ההיגיינה.

סיכויי ההדבקה הגבוהים ביותר הם דרך מערכת העיכול, אבל אפשר להידבק גם דרך מערכת הנשימה, כשיש מגע עם הפרשות כמו נזלת. כך גם לגבי הדבקה דרך השלפוחיות שיש על העור במחלה. הנוזל שיש בתוך השלפוחית מכיל את הווירוסים ולכן הוא מידבק – אבל מכיוון שהסיכוי למגע ישיר איתו קטן יותר, יש קצת פחות הדבקות בדרך הזו.

כמו שראית, בייבי, צריך להקפיד על היגיינה בסיסית, ואין צורך להשתגע על ניקיון או לחטא משטחים באובססיה, אבל אם יש לך הרגל מיוחד ללעוס וללקק את הסורגים של המיטה, למשל – כדאי להעביר עליהם סמרטוט לח...

כן, בייבי. מבוגרים יכולים להידבק במחלת הפה והגפיים, אבל פחות. יש לכך שתי סיבות: 

יש כמה וירוסים שגורמים למחלה, אבל אין צורך בבדיקת מעבדה כדי לאתר אותם. האבחנה היא לפי קליניקה (תסמינים): 

חשוב לזכור שכדי לשלול מחלות אחרות, חשוב לציין בפני הרופא מהו הסדר והמיקום שבו הופיעו הנגעים.

אצל ילדים ותינוקות בריאים משך המחלה יהיה ברוב המקרים 5-7 ימים, ועד שאחרון התסמינים נעלם לחלוטין יכולים לחלוף גם 10 ימים, אצל חלק מהילדים. אבל מדובר ב-5 ימים של סבל אינטנסיבי, כך שגם לאחריהם יהיו דרושים לך עוד כמה ימי התאוששות עד החזרה לעצמך.

לַווירוס יש סיבוכים נדירים, ולכן חשוב להיות במעקב רופא הילדים שלך, בייבי. אבל המחלה עצמה לרוב לא מסוכנת במיוחד – לפחות לא בילדים בריאים. ולמרות זאת, היא יכולה לשמש כר פורה לסיבוכים אחרים. הנפוץ ביותר ביניהם הוא התייבשות, כי מפסיקים לאכול ולשתות בגלל הכאבים שהפצעים בפה גורמים. אצל תינוקות שמשתמשים בחיתול קל לבדוק את זה – אנחנו לא רוצים לראות חיתולים יבשים, אלא לוודא שכמות הנוזלים שנכנסת גדולה מזו שיוצאת. אין הרבה מקום להתפלפל בנושא – מבחינת הצוות הרפואי המשמעות של התייבשות היא אשפוז והכנסה של עירוי נוזלים לווריד.

אצל תינוקות קטנטנים שמסתמכים עדיין על הנקה בלעדית או על תמ"ל, כמובן אין ברירה אלא להמשיך בהאכלה רגילה עד כמה שאפשר. חשוב לזכור שפעולת היניקה גורמת לחיכוך גדול של הלשון בחך, ומדובר בכאבים נוראיים, כך שצפוי שם קושי, וכדאי לנסות האכלה במזרק או בכפית. אבל לילדים גדולים יותר אפשר "לפרגן" שתייה אחרת, ובלבד שייכנסו נוזלים.

עוד דבר שצריך לשים לב אליו הוא שאין זיהום משני על הפצעים. לפעמים הגוף חלש ופגיע, והפצעים עצמם "מזמינים" חיידקים להתיישב עליהם. בייבי, אם התייבשת, אבל ההתנהגות שלך השתנתה פתאום, והמחלה מקבלת תפנית – או חלה הרעה במצב שלך אחרי שהוא כבר השתפר, ייתכן שמדובר במחלה חדשה.

בכל מחלה חשוב לשים לב למצב הכללי שלך, בייבי. האם כשאין לך חום וטיפלנו בכאבים ההתנהגות שלך יחסית רגילה? או אדישה ואופפת אותך ישנוניות שהיא מעבר לרגיל? אפאטיות, או לחלופין אי שקט קיצוני היא סיבה טובה לגשת בהקדם לבדיקה.

כלל ראשון: לא הולכים לגן חולים. זה לא טוב לצוות ולילדים האחרים, אבל בראש ובראשונה זה לא טוב בשבילך. לא במחלת הפה והגפיים, ולא בשום מחלה אחרת. אבל ספציפית למחלה הזו, מותר ללכת לגן כשמתקיימים כל התנאים הבאים:

באופן כללי - כל זמן שאין יותר סיכוי להעביר נוזלים.

המצב הזה ברור ומוכר לי. הסבל שלך נורא, וקשה להגיע לנגעים שבפה. ההורים שלך אולי ממש חסרי אונים ומחפשים כל שביב מידע שיעזור ויקל עליך את הסבל. פתאום צצים כל מיני תכשירים ממרקחות פרטיות, והמלצות מה"דודות" בשכונה או תרופות פלא שחיפוש באינטרנט מגריל.  בעוד שקרטיב ביתי, טחינה או סירופ חרובים לא יזיקו לך במיוחד, אחת הסכנות הגדולות ביותר, ולצערי נפוצה הרבה יותר מדי – היא מתן של חלב עזים לא מפוסטר. בחלב לא מפוסטר יש סיכוי עצום להימצאות של חיידק אלים בשם ברוצלה, שיכול להגיע לזרם הדם ולגרום לדלקת חריפה בעצמות, בלב, בקרום המוח ובמפרקים – ולפעמים חולף זמן רב (אפילו כמה שבועות) עד שמגלים את הזיהום.

הגוף הקטן שלך, בייבי, מותש גם ככה ממחלה ויראלית שהוא צריך להילחם בה – אז להוסיף לו עכשיו התמודדות עם מחלה חיידקית קשה הרבה יותר? ממש ממש עדיף שלא! אנחנו במאה ה-21. הגיע הזמן להתקדם ולזנוח את הגישה המיותרת הזו. כואב לי לראות בבית החולים כל כך הרבה מקרים כאלה.