למה קשה לנו לשחרר אותם לעצמאות ועד כמה אנחנו רוצים לגונן עליהם ולעטוף, במקום לאפשר להם להתפתח. על הפחדים שלנו כהורים
אנחנו עוטפים אותם מהרגע הראשון שהם נולדו. מנסים להגן עליהם ולייצר סביבם עולם נוח ומוגן. אנחנו רצים עליהם כשהם נופלים, דואגים שיהיו שבעים, מרוצים, רגועים, ואז מגלים שקשה לנו לשחרר. למעשה אין לנו ברירה, אם זו החזרה לעבודה, רצון לצאת לבית קפה עם חברה, או כל דבר אחר, אנחנו צריכים להשאיר אותם בגן, אצל בני משפחה או מטפלת. ואז מתחילים הקשיים, ייסורי המצפון והפחדים.
חשוב הבין שעד גיל 3 חודשים התינוק תלוי לגמרי בהורה וזקוק למענה מידי לכל צרכיו. החל מגיל 4 חודשים התינוק מצליח להושיט ידיים לחפצים ולהראות יותר ויותר עצמאות. הוא מתחיל להתהפך, להגיע לחפצים ובהמשך לזחול וללכת.
מדובר בתהליך הדרגתי שמחייב גם אותנו ההורים לשחרר ולאפשר עצמאות של התינוק. לא תמיד זה קל. והקושי נמדד בעיקר ביכולת שלנו לשחרר אותם כשהם לא לידינו, הולכים לגן או למטפלת, לסבתא או עם מבוגר אחראי אחר.
למה קשה לנו לשחרר?
קרן יטיב, יועצת משפחתית, יועצת חינוכית- התפתחותית בגנים, מטפלת רגשית דיאדית ומאבחנת ציורי ילדים. בעלת הפיל הצבעוני- המרכז לטיפול במשפחה מסבירה: "ישנן מספר סיבות מרכזיות לקושי שלנו לשחרר. רגשות אשם – הקשר בין ההורה לילד הינו חזק מאד. כשההורים מתחילים לחשוב על או לפעול לכיוון עשיית דברים בנפרד מהילד רגשות האשם מתעוררים אצלם. זה קורה כשהילד הולך למעון וזה קורה כשחושבים לנסוע כזוג ולהשאיר את הילד אצל סבתא ובעוד מצבים רבים".
יטיב מוסיפה שהקושי הנוסף נובע מחרדות. מי מאיתנו לא מכיר את החרדות והפחדים: "ההחלטה להיות רחוק מהילד, אם זה בגן או אצל סבתא, מביאה איתה חרדות שונות. הידיעה שלא נהיה שותפים לחיי היומיום של הילד, או שמא המטפלת לא תבין את הילד ולא תיענה לצרכיו כמונו ההורים, לא תדע לפרש את בכיו, לא תדע מתי הוא רעב, צמא או עייף, או לא תדע להגן עליו מפני ילדים אחרים- כל אלו מעוררים חרדות ברמה גבוהה אצל ההורים"
ולסוף מדובר גם בצורך קדמוני ועמוק: "צורך עמוק, קדמוני ולא תמיד מודע אצל ההורים לחוש שילדיהם צריכים אותם ונזקקים להם. לשחרר את הילדים אומר, שמישהו אחר יוכל לספק את צרכי הילדים ושאולי הוריהם כבר לא כל כך נדרשים וזו תחושה מאיימת וכואבת"
המציאות מחייבת אותנו לשחרר ולאפשר לילדים שלנו להגיע בכל בוקר לגנון או למשפחתון, להישאר עם אנשים אחרים, או עם בני משפחה. איך מצליחים לעשת זאת בקלות, בלי להרגיש ייסורי מצפון או להתקשר בכל כמה דקות לגננת או המטפלת? קרן יטיב מנסה לארגן לנו את המחשבות:
טיפים לשחרור נוח וקל:
היו ברורים לעצמכם מדוע אתם משאירים את הילד בלעדיכם, אם זה בגן או אצל סבתא או בכל מקום אחר. כתבו את הסיבות לכך ודאגו למצוא סיבות שיענו על הצורך שלכם וגם על צרכי הילד. לדוגמא, אני עוזבת את הילד בגן כי עלי להגיע לעבודה, כי אני חושבת שהוא זקוק לחברת ילדים, כי הוא זקוק לסדר יום מובנה, מסודר ובעל תכנים חינוכיים מקדמים.
היו בטוחים מאד במקום בו אתם משאירים את הילד, אם זה גן או כל מקום אחר. בררו היטב, קבלו המלצות, בקרו במקום ושאלו את השאלות שחשובות לכם, כל דבר שבעקבותיו תוכלו לסמוך על המקום. ואז- שדרו לילד שהמעבר שלו למקום שהוא לא אתם הוא הזדמנות ולא עונש וכי אתם סומכים על אותו מקום ואתם שלמים ובטוחים לגביו.
סמכו על הילד, שלא יתפרק במהלך הפרידה ממכם וסמכו על עצמכם שלא תתפרקו מהפרידה ממנו. הזכירו לעצמכם שהילד שלכם התאמן כל חייו הקצרים על פרידות ושחרורים: הוא נפרד מהנקה ועבר לאכילת מוצקים, עבר משינה בחיקכם לשינה במיטתו, נפרד מזחילה ועבר להליכה, נפרד ממלמול והתקדם לדיבור ועוד. ובכל השינויים והמעברים האלו הוא הצליח מצוין, ורק למד והתפתח מהם.
