אומרים שברגע שנולד תינוק נולדת גם אמא ואיתה שק ייסורי מצפון ורגשות אשם. התחושה המלווה אמהות רבות היא צורך להספיק הכל ולהצליח בכל ובמקביל לא להזניח את עצמה או לשכוח שגם לה צריך לדאוג.
רגשות אשם נולדים במקום בו אנחנו מצפים יותר או מרגישים שהחברה מסביב, הסבתא, הבעל או החמות, מצפים מאיתנו ליותר. התחושה שצריך לעשות יותר או טוב יותר מלווה אותנו בכל שלב. איך מתמודדים עם רגשות האשם? זו כנראה שאלה משמעותית שלא ניתן לענות עליה בקלות. אבל אפשר בהחלט להחליט מהם הדברים המשמעותיים ועליהם לא להתפשר.
פנינו למספר מומחי הורות ונשים מוכרות העובדות עם אמהות וילדים לשמוע מהן איך מתמודדים. המסקנה הברורה שעלתה היא שחייבים ליצור סדרי עדיפויות ובעיקר לדעת על מה לא להתפשר ומה חשוב לכל אחד כהורה. מוזמנים לקרוא ובעיקר לקבל השראה וכוון ולראות איך נשות מקצוע מוערכות מגדלות את הילדים שלהם.
גילת מלכאן סטיקלרו, פסיכולוגית קלינית מומחית לטיפול בילדים ומשפחה, מייסדת מרכז תקשורת בונה מסבירה שהיא לא מתפשרת על "המגע והחיבוקים העוטפים שלי את הילדים חשובים לי הן כאמא והן בהבנה הפסיכולוגית שלי את הצרכים הרגשיים שלהם. אני לא יכולה לוותר, ולו ליום, על הזמן המשותף שלי איתם. זמן בו אני מנתקת טלפונים, עוברת ל"מדי ב'" ומתמסרת למשחק משותף, של צחוק והנאה. אישית, אני מעדיפה את המשחקים החופשיים הללו על פני חוגים או משחקי קופסה ולמידה. זה זמן קסום בו אנו שוקעים במשחקי דמיון, מתחבקים ומצחקקים, ואני חוזרת להיות ילדה נטולת דאגות. מבחינתי, הקרבה, ההנאה המשותפת והאווירה הנעימה מחזקים את הקשר בנינו, בונים להם את הביטחון בעולם וממלאים את הבית בשמחה וצחוק".
עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות, אימא ל-3 בנים:
"11 שנות אימהות לימדו אותי שהורות היא מקצוע שמעצם טבעו מאלץ אותנו להתפשר. היכולת להתפשר עוזרת לי ללמד את ילדיי שהחיים אינם שחור ולבן, שאפשר להתגמש ושלעתים זה אפילו כדאי. יחד עם זאת, לעולם לא אתגמש ואתפשר אל מול מצבים בהם אחשוב שמישהו נוהג באופן שמשפיל את ילדי או בצורה אשר לדעתי עלולה לגרום לו לנזק רגשי מתמשך. זה יכול להיות בן משפחה קרוב או רחוק, גננת/מורה או "סתם" אדם ברחוב – במצבים כאלה הלביאה שבי יוצאת החוצה".
הילה גולן עובדת סוציאלית, עוסקת בהתערבויות משפחתיות, טיפול בילדים ונוער, והדרכת הורים, מתייחסת למורכבות שההורות שלנו דורשת: "נראה לי שהורות היא תפקיד שמצריך מצד אחד גמישות, ומצד שני עמידה על עקרונות. בשביל להעביר מסרים חינוכיים שחשוב לך כהורה שהילדים שלך יגדלו ויתחנכו על פיהם, כדאי שתהיה הורה נחרץ ועקבי. לעומת זאת, ישנם מצבים בהורות ושינויים תדירים שהילדים שלנו עוברים, וגם אנחנו, שמצריכים לא מעט גמישות. הכוונה היא לשינויים פיזיולוגיים, אירועי חיים חיוביים, ופחות חיוביים, ועוד".
"מה גם, שכאמא לשלושה ילדים, אני מבינה שמאחר וכל אחד מהילדים הוא שונה, הרי שכל אחד מהם זקוק ל"אמא" אחרת, כלומר שמאפיינים אחרים שלי יבואו לידי ביטוי בתקשורת עם כל אחד מהם. אז זה מורכב, וזה מצריך התעדכנות, חשיבה תמידית, גמישות, והתפשרות. גמישות שיכולה לבוא לידי ביטוי בוויתור על צחצוח שיניים בלילה כשמאוד עייפים, או על עוד קוביית שוקולד, או לא להכין עמוד בחוברת חשבון כי הוא "נשכח" וכד'.
אבל, יש דבר אחד עליו אני לא מתפשרת. כבוד הדדי, בתוך הבית ומחוצה לו. כבוד הדדי מכנס בתוכו התנהגות אלימה, מזלזלת, משפילה ובעיקר כזו שמקטינה ומבטלת את האחר. זהו הקו האדום שלי, לא מבטאים אלימות מילולית ופיסית בבית בכל דרך שהיא, בין אם על ידי מכות, ובין אם על ידי קללות, ושאר השפלות. כנ"ל לגבי מה שקורה בחוץ. יש כלל ברזל שאומר שלא מזלזלים או מבטאים חוסר כבוד כלפי אנשים אחרים, בטח ובטח לא ביחס למראה חיצוני, או מאפיינים "שטחיים" אחרים, גם כאשר אדם אחר נהג באופן כזה כלפי אחד הילדים. אם וכאשר קורה אירוע כזה, וזה קורה, אז מתעוררים כל החושים שלי, אני נכנסת לדריכות ומשקיעה אנרגיה רבה בהעברת מסר חינוכי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. על זה אני לא מתפשרת, אף פעם".
טל מזור, מלווה עסקית, ומרצה מעשית. יוזמת ומנהלת ארגון אמ"א שפ"ע: "הכי חשוב לי בהורות שלי זו הדוגמא אישית. אני מאוד מאמינה שלא משנה כמה נלמד, נחנך, נטיף, שלא לומר "נחפור" בסופו של יום, ילדינו לומדים ממה שהם רואים וחווים, ופחות ממה שהם שומעים. זו הסיבה שכל כך חשוב לי להיות נוכחת (ולא רק נמצאת) בגידולם. ואני מקפידה להיות מי שאני רוצה שהן יהיו. אותנטית, יצירתית, עוזרת, מסייעת, מתנדבת, אוהבת, מכבדת, מוקירה, מובילה, תומכת וגם טועה ומתנצלת".
קרן יטיב, יועצת משפחתית ויועצת בגנים, בעלת "הפיל הצבעוני"- מרכז טיפולי למשפחה "הנושא עליו לא אתפשר בחינוך ילדיי הוא ההבנה שלהם, שתמיד יש להם אפשרות לבחור איך להגיב, ושעליהם לקחת אחריות על הבחירות שלהם. מעטים האנשים שבאמת מבינים את העניין הזה, כולל מבוגרים. הנטייה של רובנו היא להאשים גורמים חיצוניים במה שקורה לי: "הוא עשה לי ולכן אני עשיתי לו", "הוא עיצבן אותי אז הרבצתי לו"- לא רק ילדים חושבים ככה. אני חושבת שאחת המשימות המרכזיות שלי כהורה וכמחנכת של ילדיי הוא ללמד אותם להבין שתמיד הם יכולים לבחור. ההתנהגות שלהם יכולה להיות מושפעת מהתנהגות האחרים אבל יכולה גם לא. חבר יכול לעצבן אותם מאד אבל הם תמיד יכולים לבחור אם להתעצבן ממנו או לא ואם הם בוחרים להתעצבן, הם תמיד יכולים לבחור איך הם מגיבים מתוך המקום של העצבים. לאחר שבחרו, והגיבו- הם צריכים לקחת אחריות על הבחירה שלהם ולעמוד מאחוריה- לטוב ולרע, עוד נושא שגם המבוגרים מתקשים בו מאד. זו הדרך בעיני לגדל אותם כאנשים עצמאיים, שיתקדמו בחיים ויהיו מאושרים".
נירית צוק מנכלית של עשר פלוס מגזין אינטרנטי להורים ולמתבגרים, מדגישה שהדבר מרכזי שעליו היא לא מתפשרת בהורות שלי הוא מה שנקרא "דיבור ישיר" "או בשפה יפה יותר: תקשורת בינאישית. אני מבהירה לילדים שלי, שוב ושוב ושוב (גם אם הם מעקמים את הפרצוף, מרימים עיניים לתקרה וממלמלים "אימא את חופרת") שבכל מקרה של בעיה הם מגיעים ישירות אלי. בלי מתווכים, בלי מליצי יושר ובלי חישובים של: "איך אימא תגיב". אני מסבירה להם שהקשר הבינאישי בין בני המשפחה הוא הדבר הכי חשוב שיש, וברגע שזה מתערער אז בעצם על מי תוכל לסמוך? אני מספיק מפוקחת כדי לדעת שבטוח יש דברים בעולמם שהם לא מספרים לי עליהם או משתפים אותי בהם, וזה בסדר. ילדים צריכים גם עולם משלהם. אבל אני ממשיכה לומר את דבריי כדי שידעו שבכל מקרה בו הם ירגישו עצובים, מפוחדים, חוששים (או גם שמחים)- אני פה בשבילם".
רוצים לקבל הטבות ולהיות מעודכנים? הצטרפו עכשיו למועדון האגיס
