כאשר התנועה הפמיניסטית פתחה את הדלת הפונה החוצה לנשים, כדי שתוכלנה להתפרנס, להשתתף בבחירות וליצור, היתה אולי ציפייה לכך שבאופן טבעי, הגברים יוזמנו להיכנס הביתה, לתפוס את מקומם השוויוני בהורות.
מה שקרה בפועל היה שונה: יציאת נשים לעבודה, ובמקביל – הפיכתנו לכפר גלובאלי קטן (בין השאר, בזכות הטכנולוגיות החדשות), רק הגבירו את התחרות על מקומות העבודה ועל מי שמסוגל להישאר בהם יותר שעות. גברים נדחפו כלפי מעלה לעמדות הניהול, הנשים מנסות גם הן להגיע לשם, וכרגיל בהיסטוריה האנושית – הילדים ממשיכים ליפול בין הכיסאות. המבוגרים המכלכלים נאלצים להוכיח את נאמנותם לבוס ולמקור הפרנסה של המשפחה.
למה נגמר לגברים הכוח?
אלא שברמה העקרונית, גם אם אין לכך ביטוי מעשי, הדלת הביתה אכן נפתחה בפני הגברים. האבות של היום (גם אם הם בני 25 או 65), הבינו ברובם שהם רוצים להתחלק בעול, מעוניינים שנשותיהם ייטלו חלק משמעותי בפרנסת המשפחה ורוצים בעצמם להיות משמעותיים בחיי ילדיהם.
אלא שמקומות העבודה מקשים עליהם את זאת. במשך רוב ימות השבוע, מרבית האבות אינם רואים את ילדיהם כשאלה חוזרים מהמסגרות שלהם. אבות רבים אחרים, שעובדים עם לקוחות ועם חברות בחו"ל, לא רואים כלל חלק גדול מהילדות של ילדיהם.
בעבודת הייעוץ שלי, אני עדה לכך שהעבודה המודרנית הופכת לא פעם גברים צעירים ויפים לזקנים… הביטוי "אין לי כוח", כבר איננו המונופול של זאת ש"תנוח בקבר", אלא אמירה יום יומית של גברים חסונים במיטב כוחם. "אני רק רוצה קצת לנוח, לקרוא עיתון… מה, בסה"כ, אני מבקש?", " אסור לי לראות משחק כדורגל אחד בשבוע? מה קרה!?", "אני רוצה לראות את החברים ולצאת איתם לפיקניק, אבל אני פשוט הרוג", וכמובן הטיעון האמיתי והכן כל כך: "הרי אני עובד כל כך קשה….".
ואכן, גברים שעובדים קשה כל כך, יודעים שגופם העייף צריך לנוח. כל מה שאותו גבר יכול לפעמים לראות לנגד עיניו הוא כמה אנרגיה ומאמץ דורשת ממנו כל פעילות שאינה מוגדרת כ"הכרחית". אבל במקביל, בכוחותיו האחרונים, הוא עושה את המאמץ. כי לְרוב הגברים שפגשתי חשוב מאד להיות חלק מן המשפחה, ולקחת חלק בחוויות הגידול של ילדיהם. "הגבר החדש", זה שמגדיר עצמו כמטרוסקסואל וגם זה שלא, מסתכל על עצמו במראה, הוא בעל מודעות גבוהה יותר לאופן בו שהוא נראה בעיני אחרים ובודאי בעיני אלה שיקרים לו. אך לרוב הוא אינו מודע מספיק להשפעה הפסיכולוגית העמוקה שיש לו על ילדיו ובחירותיהם בעתיד.
נוכחות אבהית והעתיד של הילדים
כאנשי מקצוע, אנחנו צריכים ללמד הורים על השפעה עצומה זו, ולפרוט אותה לפרטי פרטים. למשל ,כדאי שאבותי ידעו על מחקר מפורסם מאד, שנעשה באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב. במשך 50 שנה נבדקו סטודנטים (בנים), והתגלה שקשר אוהב של בן עם אבא, מוביל באופן משמעותי לבריאות פיסית טובה יותר של הילדים (!) ולהישגים גבוהים בשאר התחומים. במחקרים אחרים נמצא שבנות שזכו למערכות יחסים בריאות, והוזנו באופן נכון באהבת אבותיהן, היו בעלות בטחון עצמי ויחס חיובי יותר לעצמן (מה שבוודאי משפיע על סוג בן הזוג שיבחרו בהמשך חייהן) ועוד…
השאלה שהייתי רוצה שאבות יהיו עסוקים בה היום, היא האופן בו הם יכולים להגדיל מאוד את ההשפעה החיובית שלהם על ילדיהם. ליצור מצב שבו "יש אבא בבית" או "יש אבא פעיל בחיינו", בלי להיכנס לתחרות על כך עם נשותיהם ובמעט הזמן העומד לרשותם. התפישה שבה אני מחזיקה, איננה בהכרח "איך ליצור יותר שוויון בין גברים לבין נשים בהורות", אלא איך נהפוך את ההורות שלנו ליעילה ומשמעותית יותר תוך כדי שיתוף פעולה.
להפוך להיות הורה רלוונטי
כפי הנראה, מרגע הלידה ילדינו עסוקים בשאלה: "האם יש לי על מי לסמוך?" עד שהם מקבלים תשובה מספקת, או עד שהוריהם מתים… העובדה שגבר עושה מאמץ עילאי להכניס כל חודש צ'ק לחשבון הבנק, אינה מבטיחה שהילד ירגיש ש"יש על מי לסמוך". בעבור ילדים, כסף וביטחון כלכלי הם עניין אמורפי (כאשר הם מצויים). כמו הבריאות, הופך הכסף למוחשי רק בהיעדרו.
כיוון שבדרך כלל הילדים אינם רואים אותנו בעבודתנו, הם "עיוורים" לגבי מה שקורה אתנו כשאיננו בבית, וגם הם חשים לעתים שאנו "עיוורים" לגבי מה שקורה בחייהם.
"סינדרום העיוורון" פוגע במיוחד ביחסים שבין גברים העובדים שעות רבות לבין בני משפחותיהם. שלא באשמתם, נתפסים גברים אלה עם השנים כ"בלתי רלוונטיים" או לחילופין, כ"מושאי כמיהה וגעגוע" בלתי נדלים. שני המצבים אינם בריאים: לא לאב ולא לילדיו.
הדגש הוא על "נוכחות". אני מאמינה שככל שיהיו יעילים יותר, גברים יכולים להגדיל את הנוכחות שלהם ולזכות במקביל בזמן למנוחה.